מציאות חיינו במדינת ישראל הופכת רבים מאיתנו לאחים ולאחיות שכולים. הרוגי המלחמות מזה עשרות שנים, נפגעי הטרור, קרבנות תאונות הדרכים, ולאחרונה - למרבה הצער - האלימות בתוכנו שגובה קורבנות תמימים, כל אלה מותירים מאחוריהם משפחות דואבות.
 

ואנו האחים והאחיות, איך שהוא נדחקים אל הצד. הזרקור מופנה כמעט תמיד אל יגונם של ההורים השכולים, היתומים, האלמנות שאיבדו את יקיריהם. אדרבא, מאיתנו - האחים - מבקשים שנהיה "חזקים", ש"נתגבר". לרוב אנו נותרים חסרי אונים. למי נפנה? איך נתמודד עם הצער הפרטי שלנו? אני, שכותב שורות אלה, שכלתי את אחי לפני למעלה מ-30 שנה, מנסיוני, כפי שגם אתם יודעים: כאב על אח שמת אינו חולף לעולם.