Question 1

דינה  /  יולי 1967

Accepted Answer

אני זוכרת אותו כל כך טוב, גדול וחזק ויפה. כל כך טוב לב וישר, כל כך פיקח ומעורר צחוק ומצב רוח טוב. ובעל חוש הומור, ומעל הכל: בן שאהב והיה אהוב על כולם. זה פשוט לא מתקבל על הדעת, שהוא לא ישיר יותר בקולו העמוק, לא ירקוד יחד עם כולם בחדר האוכל, כשהוא עושה מיני צעדים "מצחיקים בכוונה"

Question 2

דרורה  /  יולי 1967

Accepted Answer

"הא לך הטובים בבנינו, נוער טהר חלומות", שנינו לא מכבר בהגדה שלנו, ולא ידענו שתהפך לנו למציאות אכזרית. תמיר, בהיר עיניים ונפש, מתלבט ומתגבר, בגר יואב לעינינו. מילד נבון המצרף מלה למלה וחורז מחרוזת שירי בוסר ילדותיים ונרגשים על נופים ואהבת הארץ, לעולם חסון, אוהב עבודה ומתערה בנופיו האהובים, לחורז פזמוני המחזור בחגו, זה המחזור ששכל עתה שנים מבניו; לבן מסור, משמח לב הוריו, לאח נערץ, לאיש רעים, לאוהב. הילד הרגשן והחולם היה לחייל ולמפקד אמיץ...

Question 3

יעקב  /  יוני 1968

Accepted Answer

"זה היה במוצב נ"נ. הוא הלך לאכול. כשרצה ללבוש את החגור שמע פתאום "טק". הנוקר של הרימון נקר בפיקה… הוא ניסה מהר להוריד את החגור, אבל לא הספיק. הכל התפוצץ. מייד רץ אליו חובש, שנפצע קל בעצמו, הביאו אמבולנס מן הבסיס, אך לא הצליחו לעשות שום דבר..."

Question 4

עד ראייה  /  יוני 1968

Accepted Answer

...באימון הזה הייתי מסופח לגדוד של יואב. שאלתי כל אחד, לא היה אחד שלא הכיר אותו. כן, אמרו לי, זה שכותב שירים, זה ששר ורוקד... מהטוראי ועד לקצין הכי גבוה - כולם הכירו אותו, כולם חיבבו אותו.״

Question 5

מיקי  /  יוני 1968

Accepted Answer

יואב כמעט לא נראה מחייך. הוא היה צוחק, היה לו צחוק רחב, מתגלגל ומדבק. אך מתחת לצחוקו זה הרחב, חסר המעצורים, הסתתר יואב אחר - חד עין ושכל, מיטיב לחדור לעומקם של דברים ומיטיב להעלותם בכתב, חדים ובהירים. היה בו כוח פיזי רב והיה נכון לסייע בו לאחרים - במחנות, במסעות ובעבודה. יואב היה רודף אחר המאמץ, מבקש לעצמו אחר הקושי, על מנת שיוכל לשרות עמו ולהכריעו.

Question 6

שמעון  /  יוני 1968

Accepted Answer

אזכור תמיד: הזיו המופלא על פניו הפתוחים. כאילו אין צער בעולם, כאילו אין רשע, כמו אין כאב, כמו אין עיוות; כך הוא הסביר פנים לקרוב ולרחוק. הוא עבד בשרברבות. לא אשכח איך ראיתי אותו יורד לביב שופכין עם אותו סבר פנים נלבב. חשבתי אז בלבי: רק טהורי נפש יכולים לאחד באישיותם עבודה כזאת עם ארשת פנים של זיו שקט.

Question 7

ברכה ז״ל  /  יוני 1968

Accepted Answer

ביום שישי הקרינו סרט. ישבתי בשורה הראשונה, ופתאום ראיתי את יואב. ניגשתי אליו והדבקתי לו נשיקה על הלחי. הביט בי ואמר: "כמה השמנת! ככה זה, הא? מתחתנים ומשמינים..." שבועיים לאחר מכן… עמדנו המומים ליד קברו הפתוח. כיתת חיילי "גולני" ירתה מטח כבוד. חייל אחד הזיל דמעה. האם גם הוא הכיר את יואב, כפי שהכרנוהו ואהבנוהו אנחנו?

Question 8

גידי ז״ל  /  יוני 1968

Accepted Answer

אמרנו אליך: יואב - עזוב את הבוץ שדבק בנעל, עזוב את זיעת האימון המפרך של חורף וקיץ ועבור ל"להקת גולני". הן אנו ידענו מה רבים כשרון והומור ושנינה שבך, ואתה לא שעית: גאה היית היות חייל של "גולני", לוחם של ממש!

Question 9

זאב /  יוני 1968

Accepted Answer

נותר רק זאת - לנצור את הדמות בכל קווי אופייה, על כל הטוב והטוב ביותר שהיה בה. כאשר אתה מעלה את הדמות בהערכה ובאהבה, מבליט את הטוב ואת היפה בה, אינך חוטא לאמת. שכן כזה היה האיש. והחסד היחיד שעושה עמנו המוות הוא בזיכוך האדם בזכרון חבריו. הוא נחשף לפניך על כל צפונותיו, במעשה, ברגש ובהגות; והוא מובן יותר. דומה, כי בהסתלקותו לתמיד הוא קרוב לך יותר משהיה אי פעם. יואב הנער שפע כשרונות , אהב מגע עם חברה, אהב להעניק לה ולעיתים רחק ממנה. זנח מוסכמות על מנת לפלס לעצמו את דרכו הוא על-פי מצפונו והבנתו. לא היתה זו מרדנות לשמה, אלא דחף פנימי עמוק להגדיר את עצמו ולגלות את דרכו בחיים.

Question 10

לאה  /  יולי 1997

Accepted Answer

הקרבה ביני לבין יואב נובעת קודם כל מכך שאנחנו בני דודים. אביו ואבי אחים ואנחנו בני אותו גיל. דמו לעצמכם אותי, ילדה עם צמות ארוכות, תמיד פרועה במכנסי התעמלות מנופחים, וילד עם בלורית זהובה, בן גילי, יואב, ונסחבים אחרינו שני קטנים, אורי ואחי הקטן יאיר. הילדות שלנו, הייתה על מורדות הכרמל. מי שבכם מביט בכרמל רואה הר, ויש שאומרים "ההר הירוק תמיד". אבל אתם אולי לא יודעים סוד, של ילדים אשר גדלו על הכרמל, שיש "שני הרי כרמל". יש ההר הקטן שבו מותר לטפס על עצים ולשחק. ויש "ההר הגדול" עם שביל החמורים, עד "פנורמה", שילדים לא הולכים לשם לבד. הפירורים, הזיכרונות, לקוטים מן ההר הקטן. שעד היום עומד לידו בית הורינו, ושם יואב ואני בילינו את ילדותנו.  אוסקר ווילד באחד ממשפטיו אמר: "זיכרון הוא היומן שכולנו נושאים עמנו". ואני רוצה לתלוש לפניכם שלושה דפים מיומן ילדות, שמעולם לא נכתב, אך צץ ועלה מיום שקיבלתי את הידיעה על הערב הזה.  בראשון שבהם אני לוקחת אתכם לטבע, אל הר הכרמל הקטן, אל עץ תאנה, שאולי הוא נראה כמו עץ תאנה, אבל הוא היה נקרא בשם "אי השעשועים". אי השעשועים, חלק מלונה-פרק של ילדי טבע שעליו טיפסנו יואב ואני כדי להתנדנד, כדי להשתולל, לזלול תאנים, חלק בוסר, חלק בשל... והתאנה הזאת, כשאני חושבת, מה היא נתנה ליואב ולי, מה היא מזכירה לי, מה היא משאירה לי, אילו טעמים... "אי השעשועים" זה השלב בחיים שבו הבן-דוד לומד להושיט יד למשוך את הבת-דודה, אנוכי, אל הענפים הגבוהים, כי היא קצת כושלת אחריו. לצחוק אל החיים בפה מלא תאנים, מתיקות ועסיס נוטפים, והחיים כל כך מתוקים. ארץ שכולה רק "זבת חלב ודבש" הייתה בעינינו. צחקנו, זללנו, השתוללנו, והחיים לפנינו, מבט אל הרוח, אל העולם הגדול.  הדף השני גם הוא לוקח אותנו אל עץ - עץ החרוב. החרוב, לעומת התאנה, היה בעינינו הילדים עץ עבות, ענק, מפחיד. קודם כל הוא היה בקצה של ההר הקטן. אני חושבת על ילדה בת 8 ,7... פרנסי העיר חיפה קראו לרחוב שם למעלה רח' הילל, אבל בשבילנו הוא היה הגבול שעד אליו מותר לטפס. ועל עץ החרוב הגדול הזה, עץ המסתורין, טיפסנו. הוא היה כמעט על גבול העולם הידוע, "העולם המתוייר" שלנו. על עץ החרוב יואב ואני ידענו להתחבא. עץ שאיננו עומד בשלכת. מי שלא יודע שיושבים שם שני בני-דודים פראים, איננו יודע לגלות אותם, גם אם יחפש היטב. שם ישבנו וזללנו חרובים... אני לא יודעת כמה מכם זללו חרובים שנקטפו מן העץ. אתה אוכל, יורק את הגרעינים, את הלעס. אבל, בעץ המסתורין הזה גם ירקנו מפינו בשקט, והסמקנו נורא, את המלים הגסות הראשונות שנכנסו לעולמנו הילדותי. זה היה מעשה מאד אמיץ להגיד בשקט "מלים נורא גסים", כמו שאומר השיר. ועל עץ החרוב הזה, בתוך מבצר ירוק שאף אחד לא יכול לגעת בנו, הרשינו לעצמנו להתגרות בחיים, להיות גיבורים, כי שם יד לא תשיגנו...  הדף השלישי מהיומן, "יומן הילדות", קראתי לו "סוד הגן הנעלם". באחד מימות ילדותנו, ובילינו המון ימים בחופשים יחד, החלטנו להקים גן. גן ירקות על ההר הקטן. בחרנו לנו סלע צחיח, טרשי. למה? לא יודעת. היגיון של ילדים. במאמץ קשה מאד סחבנו, חפרנו, אדמה, דליים... סחבנו והזיעה ניגרת. יואב, בשמחה עצומה, בחדוות יצירה, בכיף, היה אומר לי: נו לאה'לה, תסחבי עוד קצת, עוד מעט תהיה לנו גינה! נו, אדמה כבר הייתה. מאיפה לוקחים זרעים. מן הגורן ומן היקב. אבל סוג אחד של זרעים אני לא אשכח לעולם. אחי גיורא הביא לי בשקית לבנה זרעים מסתוריים. הוא אמר: מאלה יגדלו שיחי עגבניות... לעשות את הסיפור הארוך לקצר - אלה היו זרעים של קיקיון. יפים, שחורים, מנומרים בפסים... הזרעים היו כל כך יקרים, בייחוד שאחי הגדול משתתף בגינה, זו בכלל הייתה זכות עצומה לנו, הקטנים. אז זרענו את הזרעים של הקיקיון ועוד כל מיני דברים מוזרים, ושמחנו. השמחה של יואב הייתה בלתי רגילה: הנה, עוד מעט יגדלו לנו צמחים. חיכינו, חיכינו... מה לא צמח שם? לא צמחו שם ירקות. מה כן צמח שם. צמחה שם אהבה. לאדמה, לריח של האדמה שאתה חופר וסוחב והזיעה ניגרת... צמחה שם בין שני ילדים תקווה ליופי, שאם די תעמול, יצמח, גם בין סלעים, בין טרשים. צמח שם הקשר, החיבור הבלתי אמצעי לשמיים כחולים, לכל ציץ, לפרח, לציפור, לרמש, לבעלי חיים. וללא מליצות, הרי אדם - והיינו ילדים שצומחים להיות בני אדם - אדם הוא תבנית נוף מולדתו.  אני רוצה לסיים ולומר במלותיו של המשורר חליל ג'ובראן: "זיכרונות הם סוג של פגישה". והזיכרונות שלי מיואב הם פגישה עם ילדות, שבה שמחה וצחוק, עם נעורים המישירים מבט אל אופק העתיד. זהו המבט, אלה הזיכרונות השמורים עמי תמיד.

Question 11

אלכס  /  יולי 1997

Accepted Answer

יואב, במועקה ועצב אני כותב עליך. נשארת בליבנו צעיר, יפה, מוכשר, ואילו אנו עברנו כברת דרך נוספת, חיים במדינה שעברה שינויים ותהפוכות, שאתה בנפשך הרגישה היית מוכן לקבל; בוודאי לא היית בין אלה היושבים ומחכים שייעשה מעשה, אלא קם ומוביל לעשייה נבונה. כאשר אומרים היום "כשהיינו צעירים זה היה אחרת' אני נזכר בך ויודע כי זה היה באמת אחרת. אל מול צווחות של 'אנו דור מזויין', של משתמט המשמש דוגמא, אני מציב אותך: עם שיריך, עם רגישותך לחברה ולזולת, עם יכולתך הבלתי רגילה לתרום מכשרונותיך הרבים. חבל שאין לנו היום יותר אנשים מסוגך. ייתכן שכחברה היינו נראים אחרת. 30 שנה עברו. הזמן כאילו מקהה ומשכיח, אך אתה חסר לכולנו.

זוכרים את יואב

- חברים מספרים -

צור קשר

זוכרים את יואב

אתר זה הוקם בשנת 2000 ע״י אורי חרובי לזכרו של אחיו היקר יואב וחודש ע״י Di ve Da studio בשנת 2022.

מוזמנות ומוזמנים לפנות במייל בכל נושא ועניין >

u.haruvi@gmail.com