יואב חרובי ז״ל

נולד בת״א בשנת 1947
נפל ב-17 ליולי 1967

pic_5.png
pic_4.png
pic_4.png

נולד ב-י"ב באב תש"ז 29.7.47 בתל אביב. בן אברהם וחנה ואח בוגר לאורי ולאהוד.
שלוש כיתות ראשונות למד בבית ספר יסודי ביגור והמשיך בקיבוץ החותרים עד לסיום לימודיו התיכוניים וקבלתו לחבר קיבוץ מן המניין.
מילדותו אהב יואב מפגשים אנושיים; אהב את חבריו וחבריו אהבו אותו. היה מלא שמחת חיים ותמימות, נכון לתת פורקן לרגשותיו העליזים ולהושיט יד עוזרת לזולת. היה פעיל בספורט – כדורעף, שחמט ועוד ובמגוון רחב של פעילויות בחטיבה, כגון הדרכה, ארגון מסיבות ועריכת העלון, להם התמסר בכל כוחו הפיזי והנפשי כאחד.

הרבה לכתוב, החל משירי ילדות, פזמונים למסיבות וכלה במאמרים בהירי הגות שהביעו את חדות עינו ושכלו ונטייתו לזנוח מוסכמות ולפלס דרכו על פי מצפונו והבנתו. לא הייתה זו מרדנות לשמה אלא דחף פנימי עמוק להגדיר עצמו ולגלות את דרכו בחיים.

במשק עבד בשרברבות, בין השאר. "לא אשכח איך ראיתי אותו יורד אל ביב שופכין עם אותו סבר פנים נלבב", כתב חבר לזכרו. "חשבתי אז בלבי: רק טהורי נפש יכולים לאחד באישיותם עבודה כזאת עם ארשת פנים של זיו שקט".

בנובמבר 1965 גויס יואב לצה"ל, עבר טירונות וקורס מכי"ם והיה חייל גאה בגדוד 13 של גולני. הרבה לכתוב מהשירות לחיה אהובתו ולמשפחתו. ב-ט' בתמוז תשכ"ז 17.7.67 נפל יואב בעת מילוי תפקידו ברמת הגולן. הובא למנוחת עולמים בקיבוצו.


יהי זכרו ברוך

 

 

- חברים מספרים -

pic_4_edited.png

זאב  /  יוני 1968


נותר רק זאת - לנצור את הדמות בכל קווי אופייה, על כל הטוב והטוב ביותר שהיה בה. כאשר אתה מעלה את הדמות בהערכה ובאהבה, מבליט את הטוב ואת היפה בה, אינך חוטא לאמת. שכן כזה היה האיש. והחסד היחיד שעושה עמנו המוות הוא בזיכוך האדם בזכרון חבריו. הוא נחשף לפניך על כל צפונותיו, במעשה, ברגש ובהגות; והוא מובן יותר. דומה, כי בהסתלקותו לתמיד הוא קרוב לך יותר משהיה אי פעם. יואב הנער שפע כשרונות , אהב מגע עם חברה, אהב להעניק לה ולעיתים רחק ממנה. זנח מוסכמות על מנת לפלס לעצמו את דרכו הוא על-פי מצפונו והבנתו. לא היתה זו מרדנות לשמה, אלא דחף פנימי עמוק להגדיר את עצמו ולגלות את דרכו בחיים.




אלכס / יולי 1997


יואב, במועקה ועצב אני כותב עליך. נשארת בליבנו צעיר, יפה, מוכשר, ואילו אנו עברנו כברת דרך נוספת, חיים במדינה שעברה שינויים ותהפוכות, שאתה בנפשך הרגישה היית מוכן לקבל; בוודאי לא היית בין אלה היושבים ומחכים שייעשה מעשה, אלא קם ומוביל לעשייה נבונה.
כאשר אומרים היום "כשהיינו צעירים זה היה אחרת' אני נזכר בך ויודע כי זה היה באמת אחרת. אל מול צווחות של 'אנו דור מזויין', של משתמט המשמש דוגמא, אני מציב אותך: עם שיריך, עם רגישותך לחברה ולזולת, עם יכולתך הבלתי רגילה לתרום מכשרונותיך הרבים. חבל שאין לנו היום יותר אנשים מסוגך. ייתכן שכחברה היינו נראים אחרת. 30 שנה עברו. הזמן כאילו מקהה ומשכיח, אך אתה חסר לכולנו.




גידי ז״ל  /  יוני 1968


אמרנו אליך: יואב - עזוב את הבוץ שדבק בנעל, עזוב את זיעת האימון המפרך של חורף וקיץ ועבור ל"להקת גולני". הן אנו ידענו מה רבים כשרון והומור ושנינה שבך, ואתה לא שעית: גאה היית היות חייל של "גולני", לוחם של ממש!




ברכה ז״ל  /  יוני 1968


ביום שישי הקרינו סרט. ישבתי בשורה הראשונה, ופתאום ראיתי את יואב. ניגשתי אליו והדבקתי לו נשיקה על הלחי. הביט בי ואמר: "כמה השמנת! ככה זה, הא? מתחתנים ומשמינים..." שבועיים לאחר מכן… עמדנו המומים ליד קברו הפתוח. כיתת חיילי "גולני" ירתה מטח כבוד. חייל אחד הזיל דמעה. האם גם הוא הכיר את יואב, כפי שהכרנוהו ואהבנוהו אנחנו?




מיקי  /  יוני 1968


יואב כמעט לא נראה מחייך. הוא היה צוחק, היה לו צחוק רחב, מתגלגל ומדבק. אך מתחת לצחוקו זה הרחב, חסר המעצורים, הסתתר יואב אחר - חד עין ושכל, מיטיב לחדור לעומקם של דברים ומיטיב להעלותם בכתב, חדים ובהירים. היה בו כוח פיזי רב והיה נכון לסייע בו לאחרים - במחנות, במסעות ובעבודה. יואב היה רודף אחר המאמץ, מבקש לעצמו אחר הקושי, על מנת שיוכל לשרות עמו ולהכריעו.




שמעון  /  יוני 1968


אזכור תמיד: הזיו המופלא על פניו הפתוחים. כאילו אין צער בעולם, כאילו אין רשע, כמו אין כאב, כמו אין עיוות; כך הוא הסביר פנים לקרוב ולרחוק. הוא עבד בשרברבות. לא אשכח איך ראיתי אותו יורד לביב שופכין עם אותו סבר פנים נלבב. חשבתי אז בלבי: רק טהורי נפש יכולים לאחד באישיותם עבודה כזאת עם ארשת פנים של זיו שקט.




דינה  /  יולי 1967


אני זוכרת אותו כל כך טוב, גדול וחזק ויפה. כל כך טוב לב וישר, כל כך פיקח ומעורר צחוק ומצב רוח טוב. ובעל חוש הומור, ומעל הכל: בן שאהב והיה אהוב על כולם. זה פשוט לא מתקבל על הדעת, שהוא לא ישיר יותר בקולו העמוק, לא ירקוד יחד עם כולם בחדר האוכל, כשהוא עושה מיני צעדים "מצחיקים בכוונה"




יעקב  /  יוני 1968


"זה היה במוצב נ"נ. הוא הלך לאכול. כשרצה ללבוש את החגור שמע פתאום "טק". הנוקר של הרימון נקר בפיקה… הוא ניסה מהר להוריד את החגור, אבל לא הספיק. הכל התפוצץ. מייד רץ אליו חובש, שנפצע קל בעצמו, הביאו אמבולנס מן הבסיס, אך לא הצליחו לעשות שום דבר..." מפי עד ראייה, חבר ליחידה ...באימון הזה הייתי מסופח לגדוד של יואב. שאלתי כל אחד, לא היה אחד שלא הכיר אותו. כן, אמרו לי, זה שכותב שירים, זה ששר ורוקד... מהטוראי ועד לקצין הכי גבוה - כולם הכירו אותו, כולם חיבבו אותו.




דרורה  /  יולי 1967


"הא לך הטובים בבנינו, נוער טהר חלומות", שנינו לא מכבר בהגדה שלנו, ולא ידענו שתהפך לנו למציאות אכזרית. תמיר, בהיר עיניים ונפש, מתלבט ומתגבר, בגר יואב לעינינו. מילד נבון המצרף מלה למלה וחורז מחרוזת שירי בוסר ילדותיים ונרגשים על נופים ואהבת הארץ, לעולם חסון, אוהב עבודה ומתערה בנופיו האהובים, לחורז פזמוני המחזור בחגו, זה המחזור ששכל עתה שנים מבניו; לבן מסור, משמח לב הוריו, לאח נערץ, לאיש רעים, לאוהב. הילד הרגשן והחולם היה לחייל ולמפקד אמיץ...





pic_4.png
 

- מכתבים מן השירות -

לרגלי מצבת האבן הלבנה / מילים: אורי חרובי, קטע ממחזור שירים, ינואר 73


באלו הימים מצאתי שעת מרגוע והתפייסות לרגלי מצבת האבן הלבנה שיכור ניחוח הגשמים ומראה האשלים ברוח הקלה

..ושמש צהרים חמימה כיוונה חציה אל לבי, חצים של שלווה וקהות חושים

...ושוב הייתי בעולם אחר כאילו לא היה זה מקום מפגשם של החיים והמתים וכאילו שש אמות מתחת לא היתה זו אלא רק שלווה שלא נתפסת, סתמית, קהה ומטושטשת

חמש שנים ומחצית השנה השבר מצטרף אל היובל השבר חוגג את ניצחונו משמעויות שמתנפצות לאלפי רסיסים ומפזרות ערפילים במוחי חמש שנים ומחצית השנה...

האם יפה היא השעה לספוד על מת? היחבוק אלוהים בזרועותיו תפילה שלא בעת יובל?

...ואני במרום שבתי על פני האדמה קורא לך אחי, הרחוק והקרוב: התאזינה לרחשי לבי? התחוש גם אתה בקרני השמש המלטפות? אחי שלי.




צא אלי אחי  /  מילים: אורי חרובי, קטע ממחזור שירים, מאי 82


צא אלי אחי עלה מעומק מחשכיך ופקח עיניך הכבויות ראה, חמה עוד לא שקעה

בין זעף הגלים עוד לא קדרו שמי אופק מערב ראה כיצד נעים ברוח ענפי האשלים

צא אלי אחי והאזן לרננת הציפורים האם תשיר עמי כמו אז ביחד? הן השירים הם לנו ידידים




לא ער ולא ישן, לא חי ולא מת  /  מילים: אורי חרובי, 1991


שוב יושב עמיקם שחר מול מעבד התמלילים שלו. מילים נושרות ממוחו, סובבות וחגות סביב מצחו הקודח, ואחר מתנפצות לרסיסים. עשרים וארבע השנים שחלפו מיום מותו של יונתן, לא הקהו את תחושת האסון ההוא. אדרבא, דומה כי השנים אך חידדו את הכאב, זיקקו אותו לתמצית חריפה ומוחשית.

גם מבעד למסך השינה שמע עמי את הצעקה שדמתה יותר לגעיית פרה מאשר לקול אדם. היא הפרה את שלוות שנתו, נמסכה בחלומו ולבסוף גרמה לו להתעורר בתחושה של אסון מתהווה. הימים, ימי יולי היו. לחות האויר נישאה על גלי החום וחדרה אל קפלי העור.
עמיקם שחר יושב אל מול מסך המחשב, אצבעותיו מגששות על הקלידים והוא מנסה לצקת את התמצית ההיא אל תבנית של אותיות ומילים. כיצד יכילו מילים אחדות את כל הגודש הזה הטורד מנוחתו? מהי תמציתו של הרגע ההוא?

זעקת יאוש בודדה, ביום הביל של אמצע הקיץ, נישאה על גלי הקול אל חלונו הפתוח, טרפה את מנוחתו ונותרה חרותה בזכרונו כמכווה של ברזל מלובן; געיית פרה ששכלה את עגלה; קינת חנה על בניה הטבוחים. עמיקם שחר בוהה אל המסך. אין מילים שיכולות לגעת. האותיות החרותות באדום על המקלדת הופכות בחלקיק שניה אחד לתבנית יצוקה, קרה ונוכריה על הצג. הוא שואל נפשו למות, ליפול אל תוך שינה ארוכה ובלתי מופרעת, אך יודע כי נגזר עליו לנוע לעד, ככוכב שביט, בין העולמות; לא ער ולא ישן, לא חי ולא מת.

משנעור עמי ולבש בגדיו עדיין הדהדה הצעקה ההיא ממרחק בלתי ידוע, אך גם משנדמה, המשיכה להכות בראשו כתוף טמ-טם המתריע מפני סכנה קרבה. התעשת ורחץ פניו. אחר פנה בשביל אל השכונה הצפונית, אל בית המגורים של הוריו, אל בשורת האסון הידוע מראש.




חוויה מתקנת  /  מילים: אורי חרובי, אפריל 1997


ואולי בכלל זה לא אחי אשר נקבר פה בחלקה וזה בעצם החשד שמכרסם בי כבר שלושים שנה ולא שיש לי הוכחות אך בתוכי אני יודע: די סיבות טובות היו לו לאסוף אל תרמילו המשופשף את חפציו המועטים למחוק מזכרונו את אהוביו, זכרונותיו להסתלק מכאן לארץ רחוקה
עם שם בדוי עם דרכונו המזוייף

ולפעמים עוד משתוקק אני להזדמנות חד פעמית ומתעורר בי דחף משונה לחפור לעומק בור הקבר לאט לאט לגרוף ולהסיר בזהירות את הרגבים ואז לכשאחוש אותו בכף ידי אשאל אותו: האם אינך כועס, אחי? האם נכון שהסתלקת כך, כמו שכולם אומרים מפני שרסיסי רימון קרעו את צלעותיך פיזרו נתזי בשרך קטעו את דופק נשימתך

אז, לפני שאטמנהו בשנית אשק את עצם לחייו את שלד הצוואר שבו פעם העורק הראשי אשר הרווה בדם את צומת עצביו אניח בעפר בזהירות חוליה אחר חוליה ואלטף רכות את גולגולתו בערך במקום המשוער שתלתליו היו צונחים עלי מצחו הבהיר והרחב




ביום הזיכרון  /  מילים: אורי חרובי, מאי 1997


מדי שנה, מדי שנה הולכת וגובהת החומה חומת השקר הלבנה מדי שנה נוספת לבנה נדבך נוסף לבניינה של החומה

זה אנוכי כלוא שם בלבה של החומה כולא בתוך לבי את כל הצער, התוגה הרחמים והחמלה ומאזין אל הקולות: קולות רבים, נהר אדם

זה ההמון אשר זורם אל אתרי המצבות והקברים עוצר קמעה מזיל דמעה על מות הנערים סוגד במזמורי קינה עוטר זרי דפנה לראש הגיבורים והלאה, הלאה כל הנחלים שבים לים והחיים למסלולם חוזרים

זה אנוכי מוקצה כמו עכברוש נרדף נדחק ונהדף אל הפינה וכך שנה אחר שנה מגיע יום הזיכרון ובי תופחת שוב מורסת הכעס, החימה גובה בי מפלס האין אונים הקצף, החרון נדבך נוסף למניינה, לקניינה לבניינה של החומה




והיד הזאת הרפתה ממני / מילים: אורי חרובי, יולי 1978


השכול הקיבוצי מורכב משורה של קלישאות הנאמרות ונכתבות בטקסי זיכרון וחוברות זיכרון. כל קולקטיב, ויהא זה שבט פרימיטיבי או מדינה מודרנית - והקיבוץ בתוך זה - זקוק לטקסי פולחן קבועים כדי לספוד על המת; אולי בגלל רגש אשמה קמאי הרובץ בתת מודע ותחינה אל מול מזבחו של איזה כוח עליון: אנא, פסח עלי ועל קרובי בסיבוב הבא שלך...

השכול של האדם הפרטי הוא שונה לחלוטין. בחייו של האדם שאיבד את יקירו נפער חלל שלעולם אינו נסתם. זהו פצע נפשי שאין לו מרפא. ישנו רק ניסיון "לחזור לחיים נורמליים", לשחק מראית עין של התגברות ושמירה על שפיות. וגם אין דומה כאבם של אנשים שונים זה לזה. לעולם לא נדע מה באמת חבוי תחת צלקתו של הזולת. איש לא יחדור לשורשי נפשו של האחר, והבן לא יבין עד תום מאין נובע מעיין ייסוריו. גם לאחר שנים רבות. משום כך, כאבי על אבדנו של יואב, הוא הכאב הפרטי שלי לחלוטין, שאינו ניתן לחשיפה מוחלטת, גם אם הייתי משתוקק לכך בכל נימי נפשי. גם אם אני בא כאן וחושף טפח מן המהות האינטימית ביותר שבחיי, אין זה בא אולי אלא מתוך צורך ציני שלי לספק את יצרי ההצצה שבקורא המצוי ולתרום את חלקי הצנוע בפולחן הזיכרון.

כשאני רוצה לכתוב על יואב, איני יכול בעצם, אלא לכתוב על עצמי. אנו רוויים בדרך כלל מתיאור סבלם של הורים שכולים, אלמנות ויתומים. עוד לא שמעתי שירי הלל שנכתבו לכבודם של אחים שכולים . כנראה ישבה ועדת מומחים וקבעה את "סולם ריכטר" של עוצמת הצער. לי היה יואב תחליף לאב וידידי היחיד. ושוב, איני מתיימר כלל לייצג פה את ציבור האחיות והאחים השכולים. הדימוי הכי סביר שאני יכול להעלות בדעתי הוא: יואב כיד מנחה ומובילה אותי בין מבוכי החיים ולבטי גיל ההתבגרות. והיד הזאת הרפתה ממני טרם הגיעי לבגרות ובשלות. ממש מצחיק לחשוב שיואב היה מבוגר ממני בשנתיים בסך הכול. כל כך הרבה תליתי בו; כל כך ראיתי בו אדם בוגר, מנוסה ואחראי. כמה האמנתי ביואב, קינאתי לו, רציתי לדמות לו. כל הרגשות הללו פשוט נשארו תלויים באוויר למן אותו הרגע שבו מת, ובמשך עשרים שנה הריהם מחפשים להם מנוח ופתרון בנפתולי נפשי. חודש יוני 7691. משהגיעה הידיעה על מותו של עופר, החרידוני זעקות בכייה של ס. בעת ששקוע הייתי בעבודת הכיסוח. לבי ניבא לי רעות.

הזיות בהקיץ, חלומות ליל טרדו מנוחתי, עד אשר התגשמו כאילו מאליהם כעבור חודש. התמונות והתחושות שנחרתו בזיכרוני: שנת אחר-הצהריים טרופה. אני נחפז אל בית אמי מבלי לדעת למה. ד. פוגשת אותי סמוך למפתן הבית, ומבשרת לי את הבשורה. אחר כך, ידו של י. עוזרת לי לייצב סיגריה בין אצבעותי, ולהגיש אותה אל שפתיי. מכונית הווקסהול של בן דודי מחליקה חרש כאומרת כבוד אחרון. ידו של ש. מרפרפת על כתפי בעדינות רבה. בעשרים השנים שחלפו למדתי להוקיר את בית הקברות שלנו. אני אוהב את דומיית השלווה שבמקום. את אוושת האשלים ברוח הקלה, את הדשא המטופח ביד נאמנה. את טקסי בית הקברות אני שונא ונוטל בהם חלק מבחינת הכרח לא יגונה. הטקסים האלה מגביהים בעיני רוחי חומה החוצצת בין המשפחות השכולות לבין כלל הציבור. אל בית הקברות הגעתי לא אחת בשעת מצוקה אישית גדולה ולעתים סתם ללא סיבה. בעצם בואי לשם כמו נוצר קשר סמוי בין לוח השיש ומה שמתחתיו לבין הנשמה המרחפת בחלל, ואני בתווך מרגיש שלווה גדולה. כתבתי הרבה על עצמי ומעט על יואב. ובעצם כתבתי אולי על שתי ישויות אשר התמזגו עם השנים לכלל ישות אחת. לא אחת אני מוצא עצמי שקוע בהרהורים: האם מעשה שעשיתי היה זוכה לברכתו של אחי? האם היה מגנה אותי על "פאשלה" זו או אחרת? והאם היה טופח על שכמי בשעת הצלחה?

הרבה שאלות שאלתי ותשובות ביקשתי מיואב, שרוחו כמו מרחפת בחלל, בוחנת ממעל כל מעשיי. יואב, משנגדע פתיל חייו, כמאמר המספידים המקצועיים, אינו זקוק עוד לחסד ולרחמים. ואילו אני, אדם קטן אמונה שכמותי, ממשיך להתפלל ל"אל מלא רחמים" שימציא לי את המנוחה הנכונה, שילמדני סוף סוף לבקש את התשובות כאן, בין החיים על פני האדמה.





 

- כמה מילים על חטיבת גולני -

pic_4.png

חטיבת גולני הוקמה ב-1948 ובעת מלחמת השחרור הופקדה על הלחימה בגזרות הצפוניות - בגליל ובעמקים. בתחילה היה לחטיבה דימוי נחשל משום שקלטה אל בין שורותיה בעיקר עולים חדשים מארצות המזרח, אולם במשך הזמן רכשה את תהילתה בשורה של קרבות ומבצעים נועזים.

ב״ששת הימים״ היוותה חטיבת גולני ציר מרכזי בכיבוש רמת הגולן. התפרסמה בלחימת העיקשת, בעיקר בפריצה אל מוצבי הסורים ב״תל עזזיאת״ ו״תל פאחר״.

 

עם אלכס וצביקה ז״ל המתגייסים בעם
גאוות יחידה והזדהות ללא סייג
האנדרטה ליד ״קשת״, על ציר הנפט
יענקל׳ה לקח דוגמא והצטרף לגולני
לוגו-2.png
 

- מכתב מהמפקד -

zahal .png
 

- שירים שכתב -

pic_4.png

שיר הפרידות  /  מילים ולחן: יואב, כיתת "שחף", סיום י"ב 1965


למה זה כל הפרידות קשות נו, נו, ילדה, תפסיקי לבכות זהו ילדה, עבר הזמן תני נא לי ללכת מכאן זהו ילדה...

לא, לא בבכי ובדמעות את הגורל ניתן לשנות אם לא אלך אז מי ילך לא אשאיר אותך לבדך אם לא אלך...

מעל הטנק אשיר לך שיר בחטיפה דמעה אשיר גם הפגזים במעופם לי יאמרו כי את אי שם גם הפגזים...

ובלכתי במשעולים עול החגור מכביד על גב אך אם דמותך תעמוד מולי אדע כי לא הכל לשוא זהו ילדה, עבר הזמן תני נא לי ללכת מכאן




שיר לחייל גולני  /  מילים: יואב, גדוד 31, "גולני" 1967


עוד טרם בקעה קריאתו של הגבר ובעיר הגדולה נם כל איש את שנתו אי שם בבסיס נעור אז הגבר ניצב הוא איתן על משמרתו משמים אליו לא קרץ כוכב הלבנה אל כליה נחבאה ומלאך משמים כיווץ את שפתיו ומחטים בו הרוח נעצה חייל של גולני עמוד וזכור כי אתה בא בתור אחרי חיילים שאינם עוד בגולני המשך את הדור
עת בעמק הלך בדרכי חתחתים והחול ככבשן חום יקד אל רגליו עת השמש אליו התנכלה ממרומים ועול החגור כה הכביד על גב ובליל סערה, רוח, קור וברד על הגבול מול אוייב הוא שכב לא לעד תימשך מלחמה, לא לעד לא לשוא מאמציך חייל, לא לשווא חייל של גולני...





 

- מילים ממגירות לבי -

לרגלי מצבת האבן הלבנה / מילים: אורי חרובי, קטע ממחזור שירים, ינואר 73


באלו הימים מצאתי שעת מרגוע והתפייסות לרגלי מצבת האבן הלבנה שיכור ניחוח הגשמים ומראה האשלים ברוח הקלה

..ושמש צהרים חמימה כיוונה חציה אל לבי, חצים של שלווה וקהות חושים

...ושוב הייתי בעולם אחר כאילו לא היה זה מקום מפגשם של החיים והמתים וכאילו שש אמות מתחת לא היתה זו אלא רק שלווה שלא נתפסת, סתמית, קהה ומטושטשת

חמש שנים ומחצית השנה השבר מצטרף אל היובל השבר חוגג את ניצחונו משמעויות שמתנפצות לאלפי רסיסים ומפזרות ערפילים במוחי חמש שנים ומחצית השנה...

האם יפה היא השעה לספוד על מת? היחבוק אלוהים בזרועותיו תפילה שלא בעת יובל?

...ואני במרום שבתי על פני האדמה קורא לך אחי, הרחוק והקרוב: התאזינה לרחשי לבי? התחוש גם אתה בקרני השמש המלטפות? אחי שלי.




צא אלי אחי  /  מילים: אורי חרובי, קטע ממחזור שירים, מאי 82


צא אלי אחי עלה מעומק מחשכיך ופקח עיניך הכבויות ראה, חמה עוד לא שקעה

בין זעף הגלים עוד לא קדרו שמי אופק מערב ראה כיצד נעים ברוח ענפי האשלים

צא אלי אחי והאזן לרננת הציפורים האם תשיר עמי כמו אז ביחד? הן השירים הם לנו ידידים




לא ער ולא ישן, לא חי ולא מת  /  מילים: אורי חרובי, 1991


שוב יושב עמיקם שחר מול מעבד התמלילים שלו. מילים נושרות ממוחו, סובבות וחגות סביב מצחו הקודח, ואחר מתנפצות לרסיסים. עשרים וארבע השנים שחלפו מיום מותו של יונתן, לא הקהו את תחושת האסון ההוא. אדרבא, דומה כי השנים אך חידדו את הכאב, זיקקו אותו לתמצית חריפה ומוחשית.

גם מבעד למסך השינה שמע עמי את הצעקה שדמתה יותר לגעיית פרה מאשר לקול אדם. היא הפרה את שלוות שנתו, נמסכה בחלומו ולבסוף גרמה לו להתעורר בתחושה של אסון מתהווה. הימים, ימי יולי היו. לחות האויר נישאה על גלי החום וחדרה אל קפלי העור.
עמיקם שחר יושב אל מול מסך המחשב, אצבעותיו מגששות על הקלידים והוא מנסה לצקת את התמצית ההיא אל תבנית של אותיות ומילים. כיצד יכילו מילים אחדות את כל הגודש הזה הטורד מנוחתו? מהי תמציתו של הרגע ההוא?

זעקת יאוש בודדה, ביום הביל של אמצע הקיץ, נישאה על גלי הקול אל חלונו הפתוח, טרפה את מנוחתו ונותרה חרותה בזכרונו כמכווה של ברזל מלובן; געיית פרה ששכלה את עגלה; קינת חנה על בניה הטבוחים. עמיקם שחר בוהה אל המסך. אין מילים שיכולות לגעת. האותיות החרותות באדום על המקלדת הופכות בחלקיק שניה אחד לתבנית יצוקה, קרה ונוכריה על הצג. הוא שואל נפשו למות, ליפול אל תוך שינה ארוכה ובלתי מופרעת, אך יודע כי נגזר עליו לנוע לעד, ככוכב שביט, בין העולמות; לא ער ולא ישן, לא חי ולא מת.

משנעור עמי ולבש בגדיו עדיין הדהדה הצעקה ההיא ממרחק בלתי ידוע, אך גם משנדמה, המשיכה להכות בראשו כתוף טמ-טם המתריע מפני סכנה קרבה. התעשת ורחץ פניו. אחר פנה בשביל אל השכונה הצפונית, אל בית המגורים של הוריו, אל בשורת האסון הידוע מראש.




חוויה מתקנת  /  מילים: אורי חרובי, אפריל 1997


ואולי בכלל זה לא אחי אשר נקבר פה בחלקה וזה בעצם החשד שמכרסם בי כבר שלושים שנה ולא שיש לי הוכחות אך בתוכי אני יודע: די סיבות טובות היו לו לאסוף אל תרמילו המשופשף את חפציו המועטים למחוק מזכרונו את אהוביו, זכרונותיו להסתלק מכאן לארץ רחוקה
עם שם בדוי עם דרכונו המזוייף

ולפעמים עוד משתוקק אני להזדמנות חד פעמית ומתעורר בי דחף משונה לחפור לעומק בור הקבר לאט לאט לגרוף ולהסיר בזהירות את הרגבים ואז לכשאחוש אותו בכף ידי אשאל אותו: האם אינך כועס, אחי? האם נכון שהסתלקת כך, כמו שכולם אומרים מפני שרסיסי רימון קרעו את צלעותיך פיזרו נתזי בשרך קטעו את דופק נשימתך

אז, לפני שאטמנהו בשנית אשק את עצם לחייו את שלד הצוואר שבו פעם העורק הראשי אשר הרווה בדם את צומת עצביו אניח בעפר בזהירות חוליה אחר חוליה ואלטף רכות את גולגולתו בערך במקום המשוער שתלתליו היו צונחים עלי מצחו הבהיר והרחב




ביום הזיכרון  /  מילים: אורי חרובי, מאי 1997


מדי שנה, מדי שנה הולכת וגובהת החומה חומת השקר הלבנה מדי שנה נוספת לבנה נדבך נוסף לבניינה של החומה

זה אנוכי כלוא שם בלבה של החומה כולא בתוך לבי את כל הצער, התוגה הרחמים והחמלה ומאזין אל הקולות: קולות רבים, נהר אדם

זה ההמון אשר זורם אל אתרי המצבות והקברים עוצר קמעה מזיל דמעה על מות הנערים סוגד במזמורי קינה עוטר זרי דפנה לראש הגיבורים והלאה, הלאה כל הנחלים שבים לים והחיים למסלולם חוזרים

זה אנוכי מוקצה כמו עכברוש נרדף נדחק ונהדף אל הפינה וכך שנה אחר שנה מגיע יום הזיכרון ובי תופחת שוב מורסת הכעס, החימה גובה בי מפלס האין אונים הקצף, החרון נדבך נוסף למניינה, לקניינה לבניינה של החומה




והיד הזאת הרפתה ממני / מילים: אורי חרובי, יולי 1978


השכול הקיבוצי מורכב משורה של קלישאות הנאמרות ונכתבות בטקסי זיכרון וחוברות זיכרון. כל קולקטיב, ויהא זה שבט פרימיטיבי או מדינה מודרנית - והקיבוץ בתוך זה - זקוק לטקסי פולחן קבועים כדי לספוד על המת; אולי בגלל רגש אשמה קמאי הרובץ בתת מודע ותחינה אל מול מזבחו של איזה כוח עליון: אנא, פסח עלי ועל קרובי בסיבוב הבא שלך...

השכול של האדם הפרטי הוא שונה לחלוטין. בחייו של האדם שאיבד את יקירו נפער חלל שלעולם אינו נסתם. זהו פצע נפשי שאין לו מרפא. ישנו רק ניסיון "לחזור לחיים נורמליים", לשחק מראית עין של התגברות ושמירה על שפיות. וגם אין דומה כאבם של אנשים שונים זה לזה. לעולם לא נדע מה באמת חבוי תחת צלקתו של הזולת. איש לא יחדור לשורשי נפשו של האחר, והבן לא יבין עד תום מאין נובע מעיין ייסוריו. גם לאחר שנים רבות. משום כך, כאבי על אבדנו של יואב, הוא הכאב הפרטי שלי לחלוטין, שאינו ניתן לחשיפה מוחלטת, גם אם הייתי משתוקק לכך בכל נימי נפשי. גם אם אני בא כאן וחושף טפח מן המהות האינטימית ביותר שבחיי, אין זה בא אולי אלא מתוך צורך ציני שלי לספק את יצרי ההצצה שבקורא המצוי ולתרום את חלקי הצנוע בפולחן הזיכרון.

כשאני רוצה לכתוב על יואב, איני יכול בעצם, אלא לכתוב על עצמי. אנו רוויים בדרך כלל מתיאור סבלם של הורים שכולים, אלמנות ויתומים. עוד לא שמעתי שירי הלל שנכתבו לכבודם של אחים שכולים . כנראה ישבה ועדת מומחים וקבעה את "סולם ריכטר" של עוצמת הצער. לי היה יואב תחליף לאב וידידי היחיד. ושוב, איני מתיימר כלל לייצג פה את ציבור האחיות והאחים השכולים. הדימוי הכי סביר שאני יכול להעלות בדעתי הוא: יואב כיד מנחה ומובילה אותי בין מבוכי החיים ולבטי גיל ההתבגרות. והיד הזאת הרפתה ממני טרם הגיעי לבגרות ובשלות. ממש מצחיק לחשוב שיואב היה מבוגר ממני בשנתיים בסך הכול. כל כך הרבה תליתי בו; כל כך ראיתי בו אדם בוגר, מנוסה ואחראי. כמה האמנתי ביואב, קינאתי לו, רציתי לדמות לו. כל הרגשות הללו פשוט נשארו תלויים באוויר למן אותו הרגע שבו מת, ובמשך עשרים שנה הריהם מחפשים להם מנוח ופתרון בנפתולי נפשי. חודש יוני 7691. משהגיעה הידיעה על מותו של עופר, החרידוני זעקות בכייה של ס. בעת ששקוע הייתי בעבודת הכיסוח. לבי ניבא לי רעות.

הזיות בהקיץ, חלומות ליל טרדו מנוחתי, עד אשר התגשמו כאילו מאליהם כעבור חודש. התמונות והתחושות שנחרתו בזיכרוני: שנת אחר-הצהריים טרופה. אני נחפז אל בית אמי מבלי לדעת למה. ד. פוגשת אותי סמוך למפתן הבית, ומבשרת לי את הבשורה. אחר כך, ידו של י. עוזרת לי לייצב סיגריה בין אצבעותי, ולהגיש אותה אל שפתיי. מכונית הווקסהול של בן דודי מחליקה חרש כאומרת כבוד אחרון. ידו של ש. מרפרפת על כתפי בעדינות רבה. בעשרים השנים שחלפו למדתי להוקיר את בית הקברות שלנו. אני אוהב את דומיית השלווה שבמקום. את אוושת האשלים ברוח הקלה, את הדשא המטופח ביד נאמנה. את טקסי בית הקברות אני שונא ונוטל בהם חלק מבחינת הכרח לא יגונה. הטקסים האלה מגביהים בעיני רוחי חומה החוצצת בין המשפחות השכולות לבין כלל הציבור. אל בית הקברות הגעתי לא אחת בשעת מצוקה אישית גדולה ולעתים סתם ללא סיבה. בעצם בואי לשם כמו נוצר קשר סמוי בין לוח השיש ומה שמתחתיו לבין הנשמה המרחפת בחלל, ואני בתווך מרגיש שלווה גדולה. כתבתי הרבה על עצמי ומעט על יואב. ובעצם כתבתי אולי על שתי ישויות אשר התמזגו עם השנים לכלל ישות אחת. לא אחת אני מוצא עצמי שקוע בהרהורים: האם מעשה שעשיתי היה זוכה לברכתו של אחי? האם היה מגנה אותי על "פאשלה" זו או אחרת? והאם היה טופח על שכמי בשעת הצלחה?

הרבה שאלות שאלתי ותשובות ביקשתי מיואב, שרוחו כמו מרחפת בחלל, בוחנת ממעל כל מעשיי. יואב, משנגדע פתיל חייו, כמאמר המספידים המקצועיים, אינו זקוק עוד לחסד ולרחמים. ואילו אני, אדם קטן אמונה שכמותי, ממשיך להתפלל ל"אל מלא רחמים" שימציא לי את המנוחה הנכונה, שילמדני סוף סוף לבקש את התשובות כאן, בין החיים על פני האדמה.





 

- אלבום התמונות של יואב - 

1955 (1)
1963 - JERUSALEM
1962
1965 - WORKING (1)
1965 - WORKING (1A)
1965 - WORKING (2)
1965
1966 (1)
1965 11
1966 (5)
1967 (1)
1967 (2)
1955 (2)
1966 (4)
1959 (1A)
1958
1951
1953
1949 - TEL-AVIV
 

- קישורים -