Question 1

לרגלי מצבת האבן הלבנה  /  קטע ממחזור שירים, ינואר 1973

Accepted Answer

באלו הימים מצאתי שעת מרגוע והתפייסות לרגלי מצבת האבן הלבנה שיכור ניחוח הגשמים ומראה האשלים ברוח הקלה

..ושמש צהרים חמימה כיוונה חציה אל לבי, חצים של שלווה וקהות חושים

...ושוב הייתי בעולם אחר כאילו לא היה זה מקום מפגשם של החיים והמתים וכאילו שש אמות מתחת לא היתה זו אלא רק שלווה שלא נתפסת, סתמית, קהה ומטושטשת

חמש שנים ומחצית השנה השבר מצטרף אל היובל השבר חוגג את ניצחונו משמעויות שמתנפצות לאלפי רסיסים ומפזרות ערפילים במוחי חמש שנים ומחצית השנה...

האם יפה היא השעה לספוד על מת? היחבוק אלוהים בזרועותיו תפילה שלא בעת יובל?

...ואני במרום שבתי על פני האדמה קורא לך אחי, הרחוק והקרוב: התאזינה לרחשי לבי? התחוש גם אתה בקרני השמש המלטפות? אחי שלי.

Question 2

והיד הזאת הרפתה ממני /  יולי 1978

Accepted Answer

השכול הקיבוצי מורכב משורה של קלישאות הנאמרות ונכתבות בטקסי זיכרון וחוברות זיכרון. כל קולקטיב, ויהא זה שבט פרימיטיבי או מדינה מודרנית - והקיבוץ בתוך זה - זקוק לטקסי פולחן קבועים כדי לספוד על המת; אולי בגלל רגש אשמה קמאי הרובץ בתת מודע ותחינה אל מול מזבחו של איזה כוח עליון: אנא, פסח עלי ועל קרובי בסיבוב הבא שלך...

השכול של האדם הפרטי הוא שונה לחלוטין. בחייו של האדם שאיבד את יקירו נפער חלל שלעולם אינו נסתם. זהו פצע נפשי שאין לו מרפא. ישנו רק ניסיון "לחזור לחיים נורמליים", לשחק מראית עין של התגברות ושמירה על שפיות. וגם אין דומה כאבם של אנשים שונים זה לזה. לעולם לא נדע מה באמת חבוי תחת צלקתו של הזולת. איש לא יחדור לשורשי נפשו של האחר, והבן לא יבין עד תום מאין נובע מעיין ייסוריו. גם לאחר שנים רבות. משום כך, כאבי על אבדנו של יואב, הוא הכאב הפרטי שלי לחלוטין, שאינו ניתן לחשיפה מוחלטת, גם אם הייתי משתוקק לכך בכל נימי נפשי. גם אם אני בא כאן וחושף טפח מן המהות האינטימית ביותר שבחיי, אין זה בא אולי אלא מתוך צורך ציני שלי לספק את יצרי ההצצה שבקורא המצוי ולתרום את חלקי הצנוע בפולחן הזיכרון.

כשאני רוצה לכתוב על יואב, איני יכול בעצם, אלא לכתוב על עצמי. אנו רוויים בדרך כלל מתיאור סבלם של הורים שכולים, אלמנות ויתומים. עוד לא שמעתי שירי הלל שנכתבו לכבודם של אחים שכולים . כנראה ישבה ועדת מומחים וקבעה את "סולם ריכטר" של עוצמת הצער. לי היה יואב תחליף לאב וידידי היחיד. ושוב, איני מתיימר כלל לייצג פה את ציבור האחיות והאחים השכולים. הדימוי הכי סביר שאני יכול להעלות בדעתי הוא: יואב כיד מנחה ומובילה אותי בין מבוכי החיים ולבטי גיל ההתבגרות. והיד הזאת הרפתה ממני טרם הגיעי לבגרות ובשלות. ממש מצחיק לחשוב שיואב היה מבוגר ממני בשנתיים בסך הכול. כל כך הרבה תליתי בו; כל כך ראיתי בו אדם בוגר, מנוסה ואחראי. כמה האמנתי ביואב, קינאתי לו, רציתי לדמות לו. כל הרגשות הללו פשוט נשארו תלויים באוויר למן אותו הרגע שבו מת, ובמשך עשרים שנה הריהם מחפשים להם מנוח ופתרון בנפתולי נפשי. חודש יוני 7691. משהגיעה הידיעה על מותו של עופר, החרידוני זעקות בכייה של ס. בעת ששקוע הייתי בעבודת הכיסוח. לבי ניבא לי רעות.

הזיות בהקיץ, חלומות ליל טרדו מנוחתי, עד אשר התגשמו כאילו מאליהם כעבור חודש. התמונות והתחושות שנחרתו בזיכרוני: שנת אחר-הצהריים טרופה. אני נחפז אל בית אמי מבלי לדעת למה. ד. פוגשת אותי סמוך למפתן הבית, ומבשרת לי את הבשורה. אחר כך, ידו של י. עוזרת לי לייצב סיגריה בין אצבעותי, ולהגיש אותה אל שפתיי. מכונית הווקסהול של בן דודי מחליקה חרש כאומרת כבוד אחרון. ידו של ש. מרפרפת על כתפי בעדינות רבה. בעשרים השנים שחלפו למדתי להוקיר את בית הקברות שלנו. אני אוהב את דומיית השלווה שבמקום. את אוושת האשלים ברוח הקלה, את הדשא המטופח ביד נאמנה. את טקסי בית הקברות אני שונא ונוטל בהם חלק מבחינת הכרח לא יגונה. הטקסים האלה מגביהים בעיני רוחי חומה החוצצת בין המשפחות השכולות לבין כלל הציבור. אל בית הקברות הגעתי לא אחת בשעת מצוקה אישית גדולה ולעתים סתם ללא סיבה. בעצם בואי לשם כמו נוצר קשר סמוי בין לוח השיש ומה שמתחתיו לבין הנשמה המרחפת בחלל, ואני בתווך מרגיש שלווה גדולה. כתבתי הרבה על עצמי ומעט על יואב. ובעצם כתבתי אולי על שתי ישויות אשר התמזגו עם השנים לכלל ישות אחת. לא אחת אני מוצא עצמי שקוע בהרהורים: האם מעשה שעשיתי היה זוכה לברכתו של אחי? האם היה מגנה אותי על "פאשלה" זו או אחרת? והאם היה טופח על שכמי בשעת הצלחה?

הרבה שאלות שאלתי ותשובות ביקשתי מיואב, שרוחו כמו מרחפת בחלל, בוחנת ממעל כל מעשיי. יואב, משנגדע פתיל חייו, כמאמר המספידים המקצועיים, אינו זקוק עוד לחסד ולרחמים. ואילו אני, אדם קטן אמונה שכמותי, ממשיך להתפלל ל"אל מלא רחמים" שימציא לי את המנוחה הנכונה, שילמדני סוף סוף לבקש את התשובות כאן, בין החיים על פני האדמה.

Question 3

צא אלי אחי  /  קטע ממחזור שירים, מאי 1982

Accepted Answer

צא אלי אחי עלה מעומק מחשכיך ופקח עיניך הכבויות ראה, חמה עוד לא שקעה

בין זעף הגלים עוד לא קדרו שמי אופק מערב ראה כיצד נעים ברוח ענפי האשלים

צא אלי אחי והאזן לרננת הציפורים האם תשיר עמי כמו אז ביחד? הן השירים הם לנו ידידים

Question 4

לא ער ולא ישן, לא חי ולא מת  /  1991

Accepted Answer

שוב יושב עמיקם שחר מול מעבד התמלילים שלו. מילים נושרות ממוחו, סובבות וחגות סביב מצחו הקודח, ואחר מתנפצות לרסיסים. עשרים וארבע השנים שחלפו מיום מותו של יונתן, לא הקהו את תחושת האסון ההוא. אדרבא, דומה כי השנים אך חידדו את הכאב, זיקקו אותו לתמצית חריפה ומוחשית.

גם מבעד למסך השינה שמע עמי את הצעקה שדמתה יותר לגעיית פרה מאשר לקול אדם. היא הפרה את שלוות שנתו, נמסכה בחלומו ולבסוף גרמה לו להתעורר בתחושה של אסון מתהווה. הימים, ימי יולי היו. לחות האויר נישאה על גלי החום וחדרה אל קפלי העור.
 עמיקם שחר יושב אל מול מסך המחשב, אצבעותיו מגששות על הקלידים והוא מנסה לצקת את התמצית ההיא אל תבנית של אותיות ומילים. כיצד יכילו מילים אחדות את כל הגודש הזה הטורד מנוחתו? מהי תמציתו של הרגע ההוא?

זעקת יאוש בודדה, ביום הביל של אמצע הקיץ, נישאה על גלי הקול אל חלונו הפתוח, טרפה את מנוחתו ונותרה חרותה בזכרונו כמכווה של ברזל מלובן; געיית פרה ששכלה את עגלה; קינת חנה על בניה הטבוחים. עמיקם שחר בוהה אל המסך. אין מילים שיכולות לגעת. האותיות החרותות באדום על המקלדת הופכות בחלקיק שניה אחד לתבנית יצוקה, קרה ונוכריה על הצג. הוא שואל נפשו למות, ליפול אל תוך שינה ארוכה ובלתי מופרעת, אך יודע כי נגזר עליו לנוע לעד, ככוכב שביט, בין העולמות; לא ער ולא ישן, לא חי ולא מת.

משנעור עמי ולבש בגדיו עדיין הדהדה הצעקה ההיא ממרחק בלתי ידוע, אך גם משנדמה, המשיכה להכות בראשו כתוף טמ-טם המתריע מפני סכנה קרבה. התעשת ורחץ פניו. אחר פנה בשביל אל השכונה הצפונית, אל בית המגורים של הוריו, אל בשורת האסון הידוע מראש.

Question 5

חוויה מתקנת  /  אפריל 1997

Accepted Answer

ואולי בכלל זה לא אחי אשר נקבר פה בחלקה וזה בעצם החשד שמכרסם בי כבר שלושים שנה ולא שיש לי הוכחות אך בתוכי אני יודע: די סיבות טובות היו לו לאסוף אל תרמילו המשופשף את חפציו המועטים למחוק מזכרונו את אהוביו, זכרונותיו להסתלק מכאן לארץ רחוקה
עם שם בדוי עם דרכונו המזוייף

ולפעמים עוד משתוקק אני להזדמנות חד פעמית ומתעורר בי דחף משונה לחפור לעומק בור הקבר לאט לאט לגרוף ולהסיר בזהירות את הרגבים ואז לכשאחוש אותו בכף ידי אשאל אותו: האם אינך כועס, אחי? האם נכון שהסתלקת כך, כמו שכולם אומרים מפני שרסיסי רימון קרעו את צלעותיך פיזרו נתזי בשרך קטעו את דופק נשימתך

אז, לפני שאטמנהו בשנית אשק את עצם לחייו את שלד הצוואר שבו פעם העורק הראשי אשר הרווה בדם את צומת עצביו אניח בעפר בזהירות חוליה אחר חוליה ואלטף רכות את גולגולתו בערך במקום המשוער שתלתליו היו צונחים עלי מצחו הבהיר והרחב

Question 6

ביום הזיכרון  /  מאי 1997

Accepted Answer

מדי שנה, מדי שנה הולכת וגובהת החומה חומת השקר הלבנה מדי שנה נוספת לבנה נדבך נוסף לבניינה של החומה

זה אנוכי כלוא שם בלבה של החומה כולא בתוך לבי את כל הצער, התוגה הרחמים והחמלה ומאזין אל הקולות: קולות רבים, נהר אדם

זה ההמון אשר זורם אל אתרי המצבות והקברים עוצר קמעה מזיל דמעה על מות הנערים סוגד במזמורי קינה עוטר זרי דפנה לראש הגיבורים והלאה, הלאה כל הנחלים שבים לים והחיים למסלולם חוזרים

זה אנוכי מוקצה כמו עכברוש נרדף נדחק ונהדף אל הפינה וכך שנה אחר שנה מגיע יום הזיכרון ובי תופחת שוב מורסת הכעס, החימה גובה בי מפלס האין אונים הקצף, החרון נדבך נוסף למניינה, לקניינה לבניינה של החומה

זוכרים את יואב

- מילים ממגירות לבי -

צור קשר

זוכרים את יואב

אתר זה הוקם בשנת 2000 ע״י אורי חרובי לזכרו של אחיו היקר יואב וחודש ע״י Di ve Da studio בשנת 2022.

מוזמנות ומוזמנים לפנות במייל בכל נושא ועניין >

u.haruvi@gmail.com